אחת מהמטלות שהוטלו עלי במסגרת לימודיי היה הבלוג .
האמת שכבר מההתחלה השתוקקתי להכיר את הכלי ולהתיידד איתו.. היה ניראה לי מן סוג של יוקרה שיש לי בלוג משלי...אז מצאתי את עצמי יושבת ומהרהרת , מה כדאי לכתוב? צריך אולי משהו שיעניין את כולם? כי הרי זה מפורסם וכולם יכולים לקרוא.. ואז הרגשתי קושי בלשתף במחשבות האישיות שלי, בהירהורים או בסתם דברים שחוויתי ביום לימודים..
אז אני יכולה להעיד שבתחילת הכתיבה בבלוג בהחלט היה לי קושי לבטא את מחשבותי בפומבי כשאני יודעת שהרשומות נגישות לכל , אבל מרשומה לרשומה הרגשתי יותר משוחררת , יותר פתוחה , דבר שאיפשר למילים לזרום בצורה טובה יותר. להתנסח - אין לי בד"כ בעייה, אבל כשכתבתי בבלוג , חזרתי וקראתי כל רשומה עשרות פעמים לראות שאני באמת מעבירה את מחשבותי והרהורי בצורה נכונה , שיבינו למה התכוונתי , ולא פעם תיקנתי ושינתי נסחים שוב ושוב... ואז הגיע השלב שבו מצאתי את עצמי מייחלת שמשהו יקרא את מה שאני כותבת . מסמסטר לסמסטר הרגשתי שאני מגבשת דעה יותר מוצקה , שיש לי מה לספר לאחרים מהניסיון שלי , יש לי מסרים שאני רוצה להעביר אותם הלאה ...והרי זה הערוץ שיעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר, אז לכל מייל ששלחתי צרפתי קישור לבלוג שלי.. וכאן למעשה בא לידי ביטוי התהליך שאותו עברתי .כמהגרת דיגיטלית – הסרת המחסומים , ההשלמה עם החשיפה שלי לעולם וההבנה של איך ומה כדאי לפרסם.
וכשכל החסמים הוסרו הבנתי עד כמה אני נהנית לנהל לי יומן דרך, הרגשתי שאני מפנימה דברים שקשורים ללמידה תוך כדי הכתיבה, אני מעבדת אותם ושנפרצים לי ערוצי מחשבה חדשים תוך כדי.... כמו כן למדנו שכדאי שהרשומות יהיו קצרות, וזה הוביל אותי לתמצת את העיקר מהדברים.
לסיכום, הבלוג היה סגירת מעגל לכל התהליך שעברתי במהלך הלימודים בתקשוב ולמידה, זה היה החלק היישומי של התקשוב, של הפתיחות ושל החשיפה לעולם הגלובלי. ברור לי שאמשיך להעלות סוגיות בבלוג, אולי לא בתדירות "שניכפתה" עלינו- רשומה שבועית, אך בהחלט כשארצה להביע ולחלוק רשמים הדבר הטבעי שאעשה הוא כתיבה בבלוג.
היום היה יום הלימודים האחרון...ו"כאילו" סיימנו משהו ...אבל סיימנו משהו שפתח לנו פתח לעולם גדול, לעולם רווי בידע , באפליקציות, בטכנולוגיה , בתקשורת והכל הולך ומתעצם מיום ליום , מרגע לרגע והדבר העיקרי שלמדתי שאם אני לא אהיה שם אז אני לא אהיה בכלל.. ומעכשיו זה תלוי רק בי.. אז תודה לכל מי שתרם לי להגיע להבנה הזו ובעיקר לדר' גילה קורץ .. והתיאבון רק ניפתח..
אלברט איינשטיין אמר: "החיים, זה כמו אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל." והיום זה מקבל משמעות אמיתית...
