במאמרו סוקר פרופ' וולנסקי את המחלוקות המתמשכות בנושא הסטנדרטים , ומדגיש את המחיר הפדגוגי של מיסוד הסטנדרטים. המאמר בוחן ומציג את הסיבות שהובילו לאימוץ הסטנדרטים במערכת החינוך במספר מדינות בעולם ועל הכוחות השונים שנתנו את ההשראה לקביעת מדיניות הסטנדרטים למשל: הישגים נמוכים בהשוואה למדינות אחרות ממוסדות סטנדרטים , ניהול נוקשה, ומסורת חזקה של סטנדרטים במדינות מזרח אסיה אשר הובילו בתוצאות המבחנים הבינלאומיים. לאורך ההסיטוריה אנו עדים למתחים בין שתי הסוגיות: הטמעת סטנדרטים או פיתוח חשיבה. תומכי גישת הסטנדרטים טוענים כי הסטנדרטים יוצרים מחוייבות להבאת כל התלמידים להישגים הנידרשים . כמו כן הדבר יוביל לשקיפות ולתוצאות עבודת בית הספר כמערכת חינוך ולמידה.
כמו כן הסטנדרטיזציה התבצעה על מנת לאפשר השוואה בין מוסדית ולאורך זמן באמצעות אחידות בהצגת ידע, מיומנויות ועמדות בכל מוסדות החינוך. בהמשך דן המאמר במחלוקת שהתעוררה בעקבות כך, ומשווה בין מספר מדינות, תוך הדגשת המחיר הפדגוגי שמשלמת המערכת כתוצאה מהשימוש בסטנדרטים, כגון, העברת הסמכות מהמורים לממשלה, תיחום והגבלת יוזמה אישית ויצירתיות של מורים ובעיקר, רמת ההישגים הירודה של התלמידים, וכל זאת למרות הסטנדרטיזציה.
לדעתי, לא ניתן להתנתק מאף אחת מהגישות . אלא יש לשלב ביניהן ולתעל כל אחת מהגישות לכיוון הנכון .
יש חשיבות לקביעת סטנדרטים ולכלי הערכה במערכת החינוך. סטנדרטים צריכים להיות מופעלים כהנחיות כלליות לעבודה ולא להיות מפורטים ומגבילים ובכך לדכא את היצירתיות המקצועית , אלא צריכים לאפשר למורה לממש את יכולותיו המקצועיות . ניתן להגדיר מטרות ויעדים אך השאלה היא באלו כלים ניתן ליישם רעיונות אלו, כיצד ניתן להעריך את התלמיד כך שההערכה תתמוך בשיפור הישגיו. כיצד ניתן לתעל את תוצאות המבחנים כך שהניגזרת מהם תוביל לשיפור ההוראה והלמידה. 
