לטענתה, בעקבות המירוץ אחר הישגים בבחינות הבגרות והבחינות הבינלאומיות כל הלימודים מכוונים להכנה לבחינות ולא לפיתוח מיומנויות חשיבה . ילדים צריכים ללמוד לחשוב , לעבוד בצוותים , ללמוד לעשות עבודות גמר ,וכך מקום בית הספר ומקומו של המורה יהיו יותר משמעותיים.
כמו כן היא יוצאת נגד מערכת החינוך בטענה להיעדר השמה מתאימה למורים , מערכת החינוך מאבדת מורים טובים ופוגעת בכך במקצועיות מאחר וגם כך קיים חוסר במורים , ומורים שהוכשרו בהתמחויות מסויימות כלל לא עוסקים בתחום המקצועי אלא סותמים חורים היכן ובמה שצריך. וכשיגיע משוב ירוד על אותו מורה תופנה אצבע מאשימה כלפי המכללה בה הוא הוכשר.
אני כל כך מתחברת לדבריה של פרופ' אריאב כי בימים אלו אני חווה את כאב הבחינות בביתי. ביתי הבכורה שהשתחררה לפני מספר חודשים מהצבא, לומדת למבחן הפסיכומטרי. וכשאני שומעת את הקול המונוטוני ברקע קורא רשימה אינסופית של מילים בעברית או באנגלית וביתי כמו תוכי מדקלמת אחריו , פשוט בא לי לבכות. האם זה מה שיקבע את עתידה? ואיפה יבואו לידי ביטוי כל הכישורים שלה, המוטיבציה שלה , הנכונות שלה להשקיע בתחום מסויים שאותו היא רוצה ללמוד אבל ספק אם תשיג את כמות הנקודות המתאימה כדי להתקבל לאותה מגמה ... ואני מתוסכלת... מתוסכלת מהמערכת שדואגת לרווחת כל המכונים שמלמדים לקראת המבחנים הללו וגורפים את המענק של אותם חיילים משוחררים , מתוסכלת לראות את ביתי שעות כמו תוכי מול המחשב ... מתוסכלת מלחשוב שזה יקבע את עתידה... ורוצה להקים צעקה נגד הדרך , נגד דיכוי היצירתיות של הפרחים הללו , שהופכים אותם לרובוטים , והאם יש פלא שכמות הלומדים באוניברסיטאות הולכת וקטנה משנה לשנה ?
אני רוצה לקוות שבעוד כמה שנים כשביתי הצעירה תגיע לשלב הזה אוכל לספר לכם על השינוי שחל בתפיסה , בגישה , ובהתייחסות לכל אחד תוך העצמת היכולות האישיות ופיתוח הפוטנציאל האישי .
