ניל פוסטמן כתב את הספר אובדן הילדות כבר בשנת 1982 , בו מעלה את הסוגיה של השפעת הטלויזיה על הילדות. וזאת עוד לפני עידן האינטרנט. ניל היה ידוע בדעותיו נגד הסגידה לטכנולוגיה והשפעת הטלויזיה על התקצרות או היעלמות הילדות. חשיפת הילדים לתכנים של מבוגרים ללא כל הגבלה כלשהי מטשטשת את הילדות .
מעניין מה היה אומר ניל היום בעידן האינטרנט והצפת המידע , כשהילדים שולטים במחשב , לרוב יותר מההורים, ורוב ההורים אינם יודעים כלל מה ילדיהם עושים במחשב ולאילו תכנים נחשפים , דבר המוביל לפגיעה בסמכות ההורית .
השאלה היא מה ניתן בכל זאת לעשות. הרי לעצור את המרוץ לא ניתן , ובכל זאת איפה מקומנו כהורים ומה תפקידנו בשמירת הילדות של ילדינו ההולכת ונעלמת?
אז מקומנו כהורים קודם כל להכיר את סביבת האינטרנט בה ילדינו שוהים את מירב שעות הפנאי שלהם.
וכן לעודד את הילדים לסקרנות ,לחקור לשאול ומצד שני להזהיר אותם מפני הסכנות האורבות ברשת.
לאפשר לו להתנסות ולטעות כי זהו חלק מתהליך למידה.
לתת לו במה להביע את רגשותיו , לדבר עליהם בפתיחות ובכנות .
ללוות אותם ביישום החלטות
להיות חבר של הילדים בפייסבוק .
כל אלו ועוד יהפכו את ההורים להיות משמעותיים בחייהם של הילדים ולהעניק להם את הבטחון לו הם זקוקים בגיל הילדות.
וכשאני משווה בין ההורה למורה של היום , הרי המצב של שניהם מאוד דומה.
גם ההורה וגם המורה אינם עוד מקור ידע בלעדי . דבר המערער את הסמכות של שתי הפונקציות המשמעותיות בחייו של הילד, וכמעט כל מה שהמבוגרים יודעים , הילדים יכולים לדעת בלחיצה על העכבר , אם רק ירצו בכך.
